מה הקשר בין נלסון מנדלה לבני הדור השני לשואה 

והיום אני אפתח בציטוט מפי נלסון מנדלה.

הציטוט אומנם מיוחס באופן פופולארי לנלסון מנדלה בנאום ההכתרה שלו, אך זו טעות נפוצה ובעצם הוא נכתב על ידי מריאן וויליאמסון, מורה רוחנית אמריקנית:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."  

דברים אלו הם בעלי עוצמה רבה בעיניי היות והם באים לומר לנו לא לפחד להיות מי שאנחנו במהות שלנו, מלאי אור, בעלי יכולות רבות, מבורכים בכישרונות וכוחות רבים ושצמצום האישיות שלנו לא משרת בעצם לא אותנו וגם לא את האחרים.

כילדיו של אלוהים עלינו לממש את הקסם האלוהי הגלום בכל אחד ואחד מאיתנו. כשאנחנו משתחררים מהפחד להיות מוצלחים, יפים, מוכשרים ואהובים, אנחנו נותנים לעצמנו לזרוח במלוא הפוטנציאל שבנו, ואז אנחנו מעניקים רשות גם לאחרים לזרוח במלואם, ללא פחדים.

יפיפה, לא?

ואיך זה קשור לשואה ? רבים מבני הדור השני לשואה, שאני נמנית עליהם, ואפילו בני הדור השלישי, חיו בצל הורים שחוו טראומה בלתי נתפסת, אובדנים רבים, שלא תמיד היו פנויים רגשית לתת מענה לצרכים ההתפתחותיים של ילדיהם.

ניצולי השואה חיו בחרדה תמידית מפני אובדנים נוספים והתקשו לתת לילדיהם את האפשרות לפתח עצמאות ואישיות משלהם כ"אני" נפרד ואינדיבידואלי. ניצולי השואה לא יכלו להכיל את רגשות ילדיהם ולהביע כלפיהם אמפטיה.

בשביל ניצול השואה, הילדים שלו שהיוו עבורו ניצחון על הנאצים, גויסו, בדרך כלל באופן לא מודע, להיות קשובים לצרכיו, להגן עליו, לשמור עליו שלא יפגע ולא יכאב שוב וכמי שתפקידם להיות אחראים על ההורה ולטפל בו, דבר שעשה, לעיתים, היפוך תפקידים.

דינה ורדי בספרה "נושאי החותם" כינתה את בני הדור השני  "נרות זיכרון " וכ"נושאי החותם" של הטראומה שחוו הוריהם. שלא במודע הם קיבלו תפקיד לפצות את ההורה ניצול השואה על כל הכאב והאובדנים שהיו להם.

בשל כך ההורים ניצולי השואה התקשו לראות את ילדיהם כסובייקט נפרד, בעל צרכים ורצונות משלהם וכל התנהגות עצמאית או נפרדת של הילדים שהיוותה אפילו חלק טבעי מההתפתחות הנורמטיבית שלהם כילדים, יכלה לעורר חרדה גבוהה, כעס או אכזבה מצד ההורה.

אני, למשל, הייתי צריכה תמיד לגייס את כל המדריכים בצופים כדי שיבואו לשכנע את ההורים שלי שיסכימו לתת לי לצאת לטיולים בצופים. רק כשהם השתכנעו שאני בידיים טובות, הם הסכימו, למזלי.

תגובות אלו ואחרות, בלמו את ניסיונות בני הדור השני לעצמאות ולנפרדות ויצרו אצלם אמביוולנציה גדולה. מצד אחד, קיים אצלם צורך חזק להתפתח להיות מי שהם כבני אדם ייחודיים ואינדיבידואליים עם עולם משלהם ומצד שני, איך אפשר לנטוש, ואפילו רגשית, את ההורה שסבל בחייו כל כך הרבה ולהסתכן באיבוד הקשר?

מחקרים בתחום מראים כי רבים מילדי הניצולים שגדלו להורים שחוו כאב רב, אבל מתמשך על האובדנים, עצב ורגשות אשם וגם סבלו מדיכאון, חרדה וקושי לשמוח וליהנות מהחיים, מתקשים ליהנות בעצמם מעצמם, מהישגיהם, הצלחותיהם ובכלל מהחיים.  

לפיכך, רבים מבני הדור השני התקשו לתת לעצמם רשות לזרוח במלוא המהות הפנימית שלהם. דבריה היפיפיים של וויליאמסון וציטוטם בפי מנדלה באים לומר לבני הדור השני, ולא רק להם, כי עליהם להשתחרר מן הפחדים שלהם ולעשות כל שביכולתם לתת לעצמם רשות לבטא ולהיות כל מי שהם, על כל הטוב שבהם, לממש את הקסם האלוהי שבהם, כי ילדי אלוהים הם.

אני מאחלת לכם שכל הקסם הגלום בכם יצא ויזרח במלוא הדרו.

לקבלת המאמר והעצה השבועית, לחצו על הקישור, היכנסו לאתר מכון רעות, ומלאו את פרטיכם.